הסיווג המודרני של סרטן שד לא מתבסס, כבעבר, על ניתוח של הרקמה במיקרוסקופ (תיאור היסטולוגי), אלא על מאפיינים תאיים ומולוקלריים של התאים הממאירים. הגורם החשוב ביותר לסיווג נכון הוא נוכחות של קולטנים להורמוני המין אסטרוגן ופרוגסטרון, ונוכחות של הקולטנים ל – HER2. נוכחות של קולטני הורמונים מעידה על כך שהגידול רגיש לטיפול הורמונלי.
טיפול כזה יכול לסייע מאוד בהאטת המחלה ובריפוייה, כמו גם מניעת חזרה של הסרטן. נוכחות של קולטני HER2 מעיד על מוטציה ידועה בתאים, שהפכו אותם למבטאים ביתר של הקולטן המדובר, קולטן לפקטור גדילה. התאים הממאירים תלויים בקולטן זה, ולכן טיפול ספציפי כנגד הקולטן חשוב כטיפול בסרטן.
טיפול ביולוגי לסרטן שד
טיפול ביולוגי בסרטן מתמקד במטרה אחת בתא הממאיר, בניגוד לטיפול הכימותרפי המסורתי, הבלתי ספציפי. אחת מהתרופות הביולוגיות הראשונות שפותחו היא הרצפטין (Trastuzumab – Herceptin). תרופה זו פועלת על ידי חסימה של הקולטן HER2, באמצעות נוגדן המסונתז באופן מלאכותי.
חולים עם קולטנים מרובים על פני התאים מגיבים היטב לטיפול זה. בעבר, חולות עם ביטוי של הקולטן היו בעלות פרוגנוזה (צפי לעתיד המחלה) גרועה באופן יחסי, ואילו פיתוח תרופה זו שיפר משמעותית את סיכויי הריפוי שלהן. הטיפול בהרצפטין בטוח למדי, בוודאי בהשוואה לתרופות כימותרפיות. לרוב הטיפול בהרצפטין ניתן כטיפול משלים, בנוסף לטיפול כימותרפי שגרתי.
כמה זמן לטפל בהרצפטין?
מחקר חדש שפורסם בכתב העת הרפואי The Lancet ניסה לבחון מה משך הזמן האידאלי לטיפול בהרצפטין לאחר אבחנה של סרטן שד, המבטא ביתר קולטנים של HER2. עד כה היה מקובל לטפל בחולות בהרצפטין למשך שנה אחת, אך לא ברור מה משך הזמן האידאלי לטיפול. מכיוון שתאים סרטניים נמצאים בגוף למשך זמן ניכר, ולעיתים קרובות לא ניתן לזהות אותם באמצעות הבדיקות הזמינות שעומדות לרשות הרופאים, ייתכן ויש הגיון בטיפול ארוך יותר. האם טיפול כזה יכול להיטיב עם החולות, ואולי למנוע חזרה מאוחרת של הסרטן?
המחקר שפורסם נערך בשיתוף פעולה גדול שכלל מספר רב של מרכזים רפואיים ברחבי העולם. שיתוף פעולה כזה נפוץ מאוד במחקרים אונקולוגים, ונועד לשתף מסר רב ככל הניתן של חולים במחקר, כדי להגיע למסקנות תקפות, המבוססות על נתונים רבים. במחקר השתתפו מעל 5,000 נשים שסבלו מסרטן שד שהתגלה בשלב ראשוני, ובטא כמובן קולטני HER2. החולות קיבלו טיפול כימותרפי נוסף, על פי הסטנדרט הרפואי המקובל.
החולות חולקו לשתי קבוצות, באופן אקראי. קבוצה אחת קיבלה טיפול בהרצפטין למשך שנה אחת, ואילו הקבוצה השנייה קיבלה טיפול ארוך יותר, למשך שנתיים. החוקרים ביקשו לבדוק האם נמצא הבדל בין הקבוצות ביחס לשרידות ללא המחלה (Disease free survival).
המחקר הצביע על כך שהטיפול המקובל, בן שנה אחת בלבד, עדיף על טיפול בו שנתיים, ואין יתרון לטיפול ארוך יותר לחולות. מספר האירועים של חזרת המחלה בין שתי הקבוצות היה שווה כמעט לחלוטין (367 מקרים ב – 1552 חולים בקבוצה אחת, לעומת 367 מקרים ב – 1553 חולות בקבוצה השנייה). לעומת זאת, תופעות הלוואי היו חמורות יותר בקבוצה שקיבלה טיפול ארוך. תופעות הלוואי הנפוצה של התרופה, ירידה ביכולת התכווצות הלב, התרחשה ב – 7% מחולות שקיבלו טיפול ארוך, לעומת 4% בקבוצת הביקורת. גם שכיחות תופעות הלוואי החמורות היה מעט גבוה יותר בקבוצה עם הטיפול הדו שנתי.
החוקרים מסכמים, שיעילות הטיפול החד שנתי בהרצפטין ברורה, והיא גם מומלצת בהשוואה לטיפול ארוך יותר בן שנתיים. נראה שטיפול כזה מספיק כדי להשיג את האפקט המקסימלי כנגד המחלה, בלי חשיפה מסוכנת, ללא הצדקה, לתופעות הלוואי של התרופה.
