על פי תורת הרקמות (היסטולוגיה), נהוג לחלק את הרקמות בגוף לארבע קבוצות שונות. החלוקה נעשית על פי סוגי התאים והיחס בניהם, ומהווה תשתית מדעית חשובה לארגון ולקטלוג סוגים שונים של גידולים ממאירים לפי המבנה שלהם ורקמת המוצא ממנה התפתחו. ארבע קבוצות הרקמות הן:
רקמת אפיתל – תאים המחוברים זה לזה בחוזקה, ללא תווך מפריד. תאים אלו מצפים חללים של אברים בגוף (כמו רירית מערכת העיכול, דרכי המין והשתן, וכדומה). גם התאים המרכיבים את העור הם סוג של רקמת אפיתל. רוב הגידולים הממאירים מתפתחים מרקמה זו. גידולים שמקורם (או המבנה שלהם) מקורו באפיתל נקראים קרצינומות.
רקמת חיבור – רקמת חיבור מורכבת מתאים שאינם קשורים זה לזה ישירות, ובניהם מפריד תווך של חומרים שונים – סיבים, חלבונים המופרשים מהתאים, וכדומה. עצם, סחוס, שומן – אלו כולם סוגים של רקמת חיבור עם מאפיינים ייחודים. תאי רקמת החיבור הרגילה נקראים פיברובלסטים (fibroblasts), והם נמצאים במקומות רבים מאוד בגוף.
שריר – רקמת שריר מציגה תוכנות ייחודיות משלה. קיימים שני תתי סוגים של תאי שריר – תאי שריר משורטט (המרכיבים את השרירים הגדולים), ותאי שריר חלק.
רקמת עצב – תאי עצב, נוירונים, יוצרים רקמה מיוחדת באופייה ובתכונותיה. רקמה כזו נמצאת במוח על חלקיו השונים, ובמערכת העצבים ההיקפית והפריפרית.
סרקומה
סרקומה היא גידול בתאים שמקורם ברקמת חיבור או ברקמת שריר. גם גידולים בכלי הדם הם תת סוג של סרקומות. סרקומות נדירות יותר מקרצינומות, ונוטות להופיע דווקא בגילאים צעירים יותר. גידולים בעצם, בשומן, ברקמת חיבור ובכלי דם הם כולם סוגים של סרקומות, שנקראים לעיתים גם גידולים ממקור מזנכמיאלי.
סרקומות בשד
סרטן השד מסוג סרקומה המתפתחת בשד היא גידול נדיר. כאחוז אחד בלבד של הגידולים הממאירים בשד הם סרקומות. רוב הגידולים בשד הם דווקא סוגים של קרצינומות – גידולים של רקמת אפיתל.
השד מכיל בתוכו שני מרכיבים עיקריים של רקמה: רקמה מפרישה – שכוללת את התאים שמייצרים ומפרישים חלב בשד וצינורות המוליכים את החלב, ורקמת חיבור תומכת, שברובה הגדול מורכבת משומן. יחסיי הכמויות בין שני מרכיבים אלו משתנה במצבים פיזיולוגיים שונים: בהריון, למשל, מתרבה מאוד הרקמה המפרישה כדי להכין את השד להנקה. שינויים מתרחשים גם בשלבים השונים של המחזור החודשי כחלק מהתגובה להורמוני המין הנשיים.
סרקומות בשד יכולות להופיע ללא סיבה ידועה, כמו מרבית הגידולים הממאירים, או כתופעת לוואי של הקרנות, ובהשפעה של גורמים גנטיים וסביבתיים שונים. גם לימפאדמה – נפיחות בשד ובגפיים כתוצאה מחסימת דרכי הלימפה שמשנית לטיפול בסרטן, מעלה את הסיכון לפתח סרקומה בשד, ובייחוד גידול של כלי הדם – אנגיוסרקומה.
קיימים מספר סוגים של סרקומות שיכולים להתפתח בשד. הסרקומה הנפוצה ביותר היא גידול של כלי הדם – אנגיוסרקומה (angiosarcoma). גידולים נוספים הם פיברוסרקומה (Fibrosarcoma) – גידול של רקמת חיבור, ליפוסרקומה (liposarcoma) – גידול ברקמת השומן, סוגים מעורבים של גידולים ועוד.
אבחנה
אבחנה של סרקומה בשד, בדומה ליתר הגידולים הממאירים, נעשית באמצעות ביופסיה, שבה ניתן להבחין במאפיינים של התאים הממאירים, ולסווגם על פי הסוג ההיסטולוגי שלהם. במקרים של חשד לסרקומה מומלץ ביופסיה רגילה ולא שאיבה במחט עדינה (FNA), מכיוון שבדיקה זו יכולה להוביל לתוצאות מעט מטעות. כמובן שאמצעי הדמייה נוספים מומלצים כמו בכל גידול סרטני.
מאפיינים קליניים וטיפול
סרקומות נוטות לשלוח גרורות לאיברים ספציפיים. רוב הסרקומות שולחות גרורות לריאות באחוזים הגבוהים ביותר, ולכן בדיקת הדמייה לבית החזה כאשר מתעורר חשד או מאובחנת סרקומה הכרחית לשלילת הימצאותן של גרורות. אנגיוסרקומה שולחת גרורות גם למערכת העצבים המרכזית ולמוח.
הטיפול היחיד שיכול לרפא באחוזים ניכרים סרקומות בשד הוא טיפול כירורגי. כריתה מלאה של השד (mastectomy) חשובה מאוד אמצעי טיפולי. הגורם הוכח כחשוב ביותר בחיזוי הפרוגנוזה של החולה (הצפי להתקדמות וסיכויי ההבראה מהמחלה) הוא חיתוך נרחב של שוליים בריאים כדי להסיר שאריות של רקמה ממאירה מיקרוסקופית שאינה נראית בעיניים רגילות לרופא המנתח.
גם לקרינה מקום חשוב בטיפול. קרינה יכולה לעזור ולסייע לניתוח בשני אופניים – לפני הניתוח ולאחריו. לפני הניתוח, הקרינה נועדה להפוך את הגידול לבר – הסרה, כדי לאפשר לכירורג לבצע את עבודתו ולהגביר את סיכויי הריפוי של החולה.
בחולים עם סרקומות וגורמי סיכון נוספים (גידול גדול, מאפיינים אלימים של הגידול, וכדומה) מומלץ לעיתים גם טיפול בקרינה לאחר הניתוח כדי להשמיד תאים ממאירים שנותרו בגוף ולא הורחקו. בדרך כלל לטיפול באמצעות כימותרפיה אין תפקיד חשוב בטיפול בסרקומות בשד. לעיתים, עם זאת, ניתן לטפל בכימותרפיה בחולים אלו, תוך שקילה של מאפייני הגידול או בכוונה להקלה על החולה (כטיפול פליאטיבי).
